"יָקָר בְּעֵינֵי יְהוָה הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו." -תהילים קטז טו
הביתה – המוותה. התנועה אל המוות כבית אחרון.
דיאלוג טקסטואלי וויזואלי בין הרוח לחומר; התרחשות שיטוטית-ויזואלית אל עבר המוות.
הדוברת – הסבתא – היא צביה חתוכה קפרא נחום, בת 90, לוחמת פלמ"ח מחטיבת הראל הגדוד החמישי, נצר לעולי תימן שהגיעו ארצה בעליית "אעלה בתמר" ב-1882. משפחתה השתכנה במערות סילוואן-כפר השילוח שבירושלים.
הנכד בנה חדרון-בית, סגור ועם זאת פתוח אל הנוף רווי ה"רוחות", מקום האוצר בתוכו חיים שלמים וזיכרונות.
הבת המשוטטת משוחחת עם אמה: האם מוות יכול להיות הבית האחרון בחייה, האם המוות הוא מקום בטוח, שקט, מכיל וחסר דאגה – "מנוחה נכונה"?
אמנית:
ענת בוצר
