אוצרת: מיה ענר
אין דומה לאלכימיה הייחודית והמתמשכת של קובה; בעוד שאפשר למצוא חלקיקים של יופי, אינטליגנציה או אומץ במקומות אחרים, לקובה יש הכל. אנשיה קשורים לארצם באמצעות היסטוריה משותפת של קרבות שנוצחו וחלומות שנופצו. כמו פרומתאוס הכבול לסלע, הם גנבו אש. עם זאת, האש קרה וחיוורת. בעבר היתה קובה בחזיתה של פעולה מהפכנית, אך כעת היא בפסק זמן חברתי, כלכלי ופוליטי. התנועה שבה כמו הלכה לאיבוד, והזמן בה כמו עצר מלכת. המרקם החושני של העיר התפורר ללא תקנה. תושביה עזבו והותירו אחריהם תחושת היעדר. גיבורים הזדקנו, פידל מת, בריכות השחייה ריקות, ובכל מקום התעמולה מלווה בתחושות של רתיעה וחוסר אמון. בפרויקט זה, לוכדת מאריליז ויניאו את התמוטטות החלום הבלתי אפשרי של האי קובה – את שנעלם ואת שעתיד לבוא.
