אוצרת: מיה ענר
עבודה דיגיטלית, 1:00 דקות, הקרנה עם סאונד
קרדיט: שאול צ'רניחובסקי, "אני מאמין" / "שחקי שחקי" 1894, המנון חילוני-סוציאליסטי
ביצירה ״המנון״ (עם דאס) מתקיימת התכנסות של היסטוריה, זהות ומרד המתפתחת באמצעות מסע חזותי ושמיעתי. על רקע קוני איילנד האיקונית, שכונת מהגרים בברוקלין, ניו יורק, שהיא סמל למרכז תרבות שוליים אזוטרי, מייצגי פריק שואו, ולונה פארק, עומדות שתי הדמויות של גנדלף ורוני, אמנים וחברי להקת הפופ DAS, עוטים חולצות תנועה כחולות עם שרוך אדום, מדי "הנוער העובד והלומד", המייצגת את מהות האידיאלים של תנועת הנוער הישראלית.
צבע החולצה הכחול מסמל את מעמד הפועלים, בעוד שהשרוך האדום מסמל את דם הפועלים והעמדות הסוציאליסטיות של התנועה, שהוקמה ב-1924, עוד מלפני קום המדינה, ובכל שנות קיומה מעמתת את האידיאלים של העבר עם ההווה הקפיטליסטי המשתנה ללא הרף.
התצלום המקורי צולם ב-2013 כחלק מהפקתו של קליפ מוזיקלי ללהקת DAS, מתוך ניסיון לגשר על הפער בזהותה של יפמן בין ישראל לניו יורק. כעת, בגרסתה הדיגיטלית המונפשת שנוצרה במיוחד עבור פסטיבל הצילום הבינלאומי ה-11, העבודה ״המנון״ (עם דאס) שוב רלוונטית בייצוגה את האיום הקיומי הזהותי הממשי שחווה האמנית, והדימוי הופך למופע אימתני פסאודו-אבסורדי לנוכח ״רוח העמידה״.
פסקול העבודה הינו מיקס מרדני של המנון תנועות הנוער ״אני מאמין״ ("שחקי שחקי") הנצחי, עם פאנק דיסטורשן, שמהדהד את הדיכוטומיה הנוכחת ביצירה. כשברקע מתנגן השיר, בתמונה מופיעים החולמים והלבבות השבורים, ונחשפת התנגשות בין ערכי הממסד הישן והוותיק לרוח המרד של שנות ה-80 וה-90, ואת שבריריות ערכים אלה לנוכח המציאות הנוכחית. תהליך היצירה נקטע בפתאומיות עם המתקפה והטרגדיה של ה-7 באוקטובר. מורכבות עצומה, שהניסיון להתמודד עימה הופך להמנון, קינה, צעקה.
