סימוני רוטשטיין צילמה את השמיים המעוננים בשעות בין ערביים לאורך חודשים ארוכים. בדומה לצלם האמריקאי אלפרד שטיגליץ, שצילם עננים מתוך מטרה להתרחק מדימויים ברי זיהוי וניסה ליצור צילום שיש בו הפשטה מרובה יותר, גם אצל רוטשטיין קיים תרגום של תופעת טבע חיצונית לייצוג של הלך רוח פנימי. רוטשטיין בהשכלתה היא גם פסיכואנליטיקאית, ועבודתה מאזכרת את המבנה המרובד של נפש האדם. רוטשטיין עורכת את צילומיה במבנה של חתכים רוחביים, תוך שהיא מפרקת כל דימוי לחלקיו ומייצרת ממנו קומפוזיציה חדשה על גבי בנין מגורים. כך נוצר כל מגדל עננים מדימוי מקורי בודד. כשם שעונות השנה, האקלים, מזג האויר, תצורות העננים ועוצמת הרוח משתנים תדיר, כך נפש האדם משתנה עקב נסיבות חיצוניות ופנימיות, ואינה דוממת ולו לרגע. הסוציולוג והפילוסוף זיגמונט באומן תיאר את תקופתנו ככזו המאופיינת בהתמוססות המוסדות החברתיים וייחוס ערך להתמוססות זו. מוסדות, מסורות, נורמות, מדינות, ארגונים – כל אלה הופכים חסרי גבולות, זורמים, חופשיים וזמניים ועלולים להוביל להרגשת חוסר ביטחון ושבריריות. הבחירה בדימוי של עננים המייצרים מגדלי מגורים חסרי משקל משמש אצל רוטשטיין כמטאפורה לזמנינו ה"נוזליים" וחסרי העוגן.
צילומי הצבה: מיכאל שבדרון
אמנית:
סימוני רוטשטיין
אוצרת:
דריה קאופמן
