שמי מירב ואני צלמת.
כשהייתי בת 32 פתחתי מיטה בחדר והתחלתי לעבוד.
לעולם לא אשכח את השבוע הראשון, הרגשתי שהנשמה שלי יוצאת ממני ומתפוצצת מכאב.
ימים של בכי, קרצפתי את הגוף בלי סוף, אבל הריח שלהם לא ירד ממני.
התחלתי לעשות סמים ולשתות בכמויות מטורפות.
אחרי עשר שנים, ערב אחד, אחרי עוד יום קשה עם לקוחות, מסריחה ורוצה למות, לקחתי את המצלמה ויצאתי מהבית כמו שאני.
התחלתי לצלם, הרגשתי שזה נותן לי תחושה ממש טובה ושכל התחושות הקשות מתפוגגות.
המצלמה הפכה לחברה הכי טובה שלי. התאהבתי בה.
האהבה והרצון החזק לצאת ללמוד צילום הכניעו את הרצון לשתות.
נגמלתי מאלכוהול אבל עדיין עבדתי בזנות.
עם כל לקוח, בכל מגע, הרגשתי שאני בגיהינום. בלי אלחוש, בלי שום דרך לברוח.
האהבה לצילום הייתה חזקה מכל דבר אחר והחלטתי שאני סומכת עליה ונוטשת את חיי הקודמים.
כבר שלוש שנים אני לא שותה. מיליון פעמים שבהן הצלחתי להחזיק מצלמה במקום בקבוק.
אני ממשיכה לצלם ולתעד את הקשיים, את הכאב, את החרדות וגם את ההצלחות שלי,
אני מרגישה שזכיתי, כי בדרך החוצה מהבור החשוך פגשתי אנשים מדהימים שמאמינים בי ורוצים וממשיכים לעזור לי, ודרכם התחלתי גם להאמין בעצמי."
מירב מביאה בעבודתה את האמת הקשה של אחת האוכלוסיות המוחלשות ביותר בחברה. בין התיעוד היומנאי לדימויים האישיים היא טווה את סיפורה האישי עד כאב, שהוא גם סיפורה של קהילה שלמה. קהילה שאנחנו לעיתים פוגשים ביום-יום המוגן שלנו ולא יודעים על קיומה. שילוב מרתק של רגעים, מצבים אישיים, סצנות מבוימות, עם תיעוד מקומות וחפצים, מאפשר לנו לפסוע אל תוך עולמה של מירב ולהרגיש איתה את כאבה. להכיר את סיפורה של הקהילה שמתוכה יצאה. לשמוע את קולה.
אוצרים – מיכל שפירא, אייל לנדסמן
