בעשור האחרון צילמתי את אבי, שסובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית חמורה שהתפרצה בעקבות השתתפותו במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. גוף עבודות זה גדל והתפתח לכדי ארכיון פרטי, המתאר את המקומות החשוכים וגם שופך אור על היחסים האינטימיים בין אב ובת, ועל העברה בין-דורית של טראומה. באמצעות מבוך חזותי-איטרטיבי זה, המורכב כעת ממעל מאה סרטי פילם והפך זה מכבר למיתולוגיה פרטית-ציבורית, אני צוללת אל תוך הממד המשפחתי כאל מצע להתהוות. הדימויים, כמטאפורות של העצמי, מדגישים כיצד כאב פסיכולוגי מדוחק יכול לקשור דור ראשון אל הדור השני, בעבותות של כאב. תקוותי היא שהג׳סטות האינטימיות שיצרתי עם אבי לאורך השנים, יהפכו להזמנה לפעולה, ויצביעו על האפשרות של צמיחה פוסט-טראומטית כאופק לשינוי וריפוי במרחב הפרטי והציבורי.
