ואלרי פושטרוב, אב לשני בנים, יודע כי לא רחוק היום שבו כבר לא יחזיק את ידיהם של ילדיו בדרך לבית הספר. בהשראת מחשבה זו, ביקש פושטרוב לצלם את אביו מחזיק יד לסבו בן ה-95, אך עם פרוץ מגיפת הקורונה, הם החליטו לשמור על ריחוק לטובת הסב, ולא נפגשו במשך קרוב לשנה. בינתיים, פושטרוב החל לצלם פורטרטים של אבות אחרים עם בניהם הבוגרים. בעולם מתפרק, מעשה שילוב הידיים הפך לתפילה חרישית להתאחד מחדש. אל מול המצלמה, אבות ובנים החזיקו ידיים לראשונה מזה שנים, לפעמים עשרות. הצילומים הפכו משניים לחוויה האינטימית, שתפסה מקום מרכזי בפרויקט, בעודם מהווים עדות לאהבה הלא מדוברת בין הגברים. צילום משתף מסוג זה חושף היבטים שונים במערכת היחסים בין אב לבן, ומדגיש את הפגיעות וכן את הרמות המשתנות של אינטראקציה וקבלה. הדיוקנאות של פושטרוב פתוחים לפרשנות ובכך מעודדים את צופיו ליצוק לתוכם משמעויות משלהם. הצילומים ומזמנים את הצופים בהם לתרום להבנה הקולקטיבית של החוויה האנושית המשותפת.
