חלוצות הצילום

הפרויקט – ״חלוצות הצילום" הינו יוזמה של PHOTO IS:RAEL כחלק מרצף תערוכות מחקר המוקדשות להתפתחות הצילום הישראלי. המחקר בפרויקט, חוזר לתחילת הצילום בארץ, מסוף המאה ה- 19 ומסמן מחדש דור של צלמות שהודרו משיח הצילום האמנותי והמקצועי.

כשני עשורים לאחר המצאת הצילום, הופיעו בארץ צלמים מקומיים, יהודים, נוצרים וארמנים. לצד צלמים אלו פעלו גם מספר לא מבוטל של צלמות המאופיינות במקצועיות, מקוריות וברוח מרדנית. הן הביאו לארץ את רוח התקופה האמנותית מרחבי העולם, לימדו ויזמו התארגנויות של צלמים. מאוד בולט היה סירובן של חלק ניכר מהצלמות לקחת חלק בפעילות הצילום המגויסת למוסדות הציונים, שהייתה מאוד רווחת באותה תקופה אצל הצלמים הגברים. במהלך המחקר עולה השאלה, מדוע הצלמות הללו, שיצירתן הייתה משמעותית ולעיתים ממש פורצת דרך, לא קיבלו הכרה ממסדית וכמה השפיעה ייצירתן על התפתחות הצילום בארץ.

הפרויקט, חלוצות הצילום, מורכב משני חלקים. בחלקו הראשון "דיוקן עצמה" מאגד לראשונה גיא רז את פועלן הצלמות שפעלו בארץ בשנים 1850-1978 ומציג ביוגרפיות קצרות של 66 צלמות לצד דיוקנן העצמי. בחלקו השני של הפרויקט הצלמת שאכפת לה – "ואני צילמתי ובכיתי, בכיתי וצילמתי" מציגה נועה צדקה את עבודותיהן של עשר מאותן צלמות ופותחת צוהר אל עולמן הפנימי הייחודי. מבטן של הצלמות אלינו, ומאידך של הצופים חזרה אליהן ואל עבודותיהן, מאפשר, לרגע אינטימי וקצר, להתוודע אל הפנים והשמות של הצלמות שמאחורי המצלמות האנלוגיות של דורנו הדיגיטלי.

___

דיוקן עצמה
אוצר: גיא רז

כרוניקה של צלמות בארץ – 1850 – 1978

לאורך השנים הרבות בהן אני עוסק בהיסטוריה של הצילום בארץ, לצד אוצרות של תערוכות יחיד לצלמות מוקדמות, טרם הוצגה תערוכה המציגה באופן מקיף את ההיסטוריה של צילום שנוצר על ידי צלמות מקומיות, אם כי מחקריהן ופרסומיהן הראשוניים בתחום של פסי גירש (1997) רונה סלע (2000, 2008) ונועה צדקה (2019) הביאו למודעות וידע רחבים יותר. בתערוכה הנוכחית נעשה ניסיון ראשוני למפות באופן כרונולוגי את פועלן של כ-100 צלמות הידועות לנו ושפעלו בארץ בין השנים 1850 -1978. ברורה העובדה שכל מה שידוע לחוקרי/ות ואוצרי/ות הצילום, ונמצא במרתפי משפחות או מדפי הארכיונים, נעדר מעיניו של הקהל הרחב. יתר על כן, מספר לא קטן של ארכיונים נעלם או הושמד על ידי הצלמות עצמן או משפחותיהן. הניסיון העכשווי נועד ליצור פתח אפשרי למחקר מעמיק אודות כל אחת ואחת מהצלמות, וזאת לקראת תערוכת "תיקון" עתידית בה יוצג מגוון רחב יותר מעבודתן לצד ובמקביל לצילום "הגברי", שזכה להעדפה מקצועית בתקופה הנידונה ולתערוכות במוזיאונים החל משנות ה- 70.
למעט מספר מקרים, הצלמות מופיעות לראשונה בשדה הצילום המקומי בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת. מדיום הצילום כתחום עיסוק נשי היה חלק ממהלך רב תחומי בארץ באותן שנים, לצד השירה, הציור ועוד. ישנו מימד עקרוני המבדיל בין צלמות לצלמים בארץ, בעיקר בנסיבות הזמנת הצילומים. לצד הפעלת ציוד הצילום הכבד והמסורבל באותן שנים, שהקשתה על נשים לפעול בתחום, מסיבות ציוניות ומגדריות הופנו מרבית הזמנות הצילומים של הקרנות הציוניות, ומאוחר יותר של העיתונים והחברות המסחריות, בעיקר לצלמים, אשר תיעדו את הרגעים "הגדולים". מכאן, ולמרות שסגנונות הצילום שלהן היו דומים לאלה של הגברים ומקבילים לסגנונות הבינלאומיים שיובאו לארץ בעיקר עם גלי העליות היהודיות, הרי שלצלמות הנשים ניתנה חירות יצירתית והן יצרו היסטוריה מקבילה, "אינטימית" יותר, של חיי היום יום בארץ.
התערוכה מציגה מיפוי מלא ככל האפשר של הנושא, על מנת לסייע במיקומן של כ 100 הצלמות, מהגרות ברובן, בשדה הצילום בארץ. היא מניחה מסד נתונים שיאפשר בעתיד למשוך קוים מנקודות מוצא אלה לניתוח מלא יותר של כרוניקת הצלמות בארץ, החל מהצילום הטרום והחוץ-ציוני משני צדי המאה העשרים (אליזבת אן פין, כרימה עבוד ועוד), שתיעד בעיקר נופים, אתרים קדושים ודיוקנאות; דרך הצילום הרומנטי בשנים 1922 -1933 (סוניה קולודני, רבקה קרפ ועוד); הצילום המודרני בשנים 1933 – 1948 (לו לאנדאוור, ליזלוטה גרז'בינה ועוד); הצילום הישראלי התיעודי-אמנותי בשנים 1948 -1968 (בטינה אופנהיימר, ציפור כרמי ועוד); ועד הפריצה אל עולם האמנות בראשית שנות ה- 70 (עליזה אורבך, דליה אמוץ ועוד). במבט ראשוני ניתן לומר כי בשנים הנדונות אפשר לראות מספר התפלגויות מרכזיות מבחינה דמוגרפית, פוליטית, ומגדרית, לצד הבדלים בהכשרה, בסגנון ובמידת החדשנות.
בחרתי לספר בקצרה את סיפורן של "אמהות הצילום המקומי" ולהציג את דיוקנאותיהן של הצלמות המוקדמות בארץ בתיאום עם תערוכתה של נועה צדקה הצלמת שאכפת לה – "ואני צילמתי ובכיתי, בכיתי וצילמתי", המציגה עבודות של עשר צלמות ופותחת צוהר אל עולמן הפנימי. מבטן של הצלמות אלינו, ושל הצופים חזרה אליהן, מאפשר לרגע אינטימי וקצר להתוודע אל הפנים והשמות שמאחורי המצלמות: מצלמות עץ כבדות, מצלמות בוקס קטנות של קודאק ולייקה, הפורמט המרובע של רוליפלקס ושל הסלבלד, זורקי, אקסקטה, ניקון, קנון, פנטקס ועוד, תשלילי זכוכית וצלולויד עליהם לכדו צלמות אלה את צילומיהן בכלל ודיוקנן העצמי בפרט. סרגל הזמנים של התערוכה מתחיל עם צילומיה של אליזבת אן פין ומסתיים עם התערוכה הקבוצתית חמש נקודות ראות של חמש צלמות בבית האמנים בתל אביב, שסימנה את ההכרה במדיום כתחום אמנותי. שם התערוכה, דיוקן עצמה, נגזר מתוך כיתוב לצילום שיצרה ב-1969 הצלמת בטינה אופנהיימר.

הצלמת שאכפת לה – "ואני צילמתי ובכיתי, בכיתי וצילמתי"
אוצרת: נועה צדקה

איך קרה שאפילו צלמת אחת לא לימדה אותי צילום? מדוע את המילה "ארוטי" שמעתי פעמים רבות מדי סביבי בסיטואציית לימוד והוראת צילום? ומדוע מילה זו אינה נוכחת בכלל בלקסיקון מילותיי? מדוע הרגשתי מובכת להציג צילום של החלפת חיתול או צילומים בהם אני מניקה במוזיאון תל אביב? מדוע נתנו לי להבין כי מזגי האמנותי טוב לו שיתעדן טיפה ויחבור לתצוגות סולידיות יותר? מדוע ביקשו מעבודתי לצאת מ"סובייקטיביות היֶתֶר" ל"אוניברסלי"? איך קרה שאף פעם לא ראיתי את שני ה"מישורים" שהצילום פועל בהם? מדוע חזקה בי אלרגיה לשפה דיכוטומית? מדוע איני חושבת ש"המטוס מייצג את הזכרי" ו"השדה מייצג את הנקבי"? מדוע על צלמים לא נוהגים לומר כי הם "רווקים", "ללא משפחה" ונפטרו "עריריים"? מדוע אמנות ושיחה פמיניסטית כל כך נבהלה כאן, בקושי חיה והתפוגגה במהרה? מדוע אמרו לי ש"אמנות נשים" זה גטו, וגדר, וקטגוריה מופרכת? מדוע נתנו לי להבין כי תשומת לב להבחנות מגדריות היא דלת מְצֵרָה לשבלונות ולהגדרות מהותניות דוֹגמתיות חונקות, ו"הוא" אומר, מדבר ומדבב "אותי" דווקא די טוב? מדוע אמרו לי כי אפשר להיות מודל אנדרוגיני מול יצירה, ונפש יכולה להיות נטולת מין ומגדר? מדוע סברו אוטומטית ש"היא" שהוגדרה כ"אחרת" תהייה רגישה יותר ל"אחר"? מדוע האופציה של צילום הומניסטי ורחב לב מוצתה כאן מהר מדי? מדוע השליכה הצלמת לו לנדאוור לפח את כל תשליליה ואמרה כי דבר לא שרד?
התערוכה הצלמת שאכפת לה – "ואני צילמתי ובכיתי, בכיתי וצילמתי" מציגה תמונת מצב מחקרית ראשונית בדבר עבודתן הצילומית של עשר צלמות שעבדו ופעלו כאן משנות ה- 30 עד סוף שנות ה- 70. מביניהן, הצלמות נעמי צור, יעל רוזן ורונית שני פעילות ומצלמות עד היום, אך התרכזתי בחשיפת שנות פעילותן הראשונות.
האמניות-צלמות המציגות כאן הן פרידה מאיר-יעקובסון, עליזה הולץ, לו לנדאוור, אנה ריבקין-בריק, חוה סלומון, בטינה אופנהיימר, בהירה עדן, נעמי צור, יעל רוזן ורונית שני.

אני כן חושבת שאמנות הצילום קְשוּרַת ג'נדר וג'נדר קְשוּר פסיכולוגיה, קְשוּר תודעה, וטוב לאמנות שתהיה קְשׁוּרָה, וטוב לאמנות שתהיה לפותה ונאחזת באיזה "אני" המכיל ורואה, סופג, מגיב, מפנים, אוכל, מעכל, מוציא, ואיך אפשר להיות מודל אנדרוגיני סטרילי מול עולם, ומדוע להיות מודל אנדרוגיני סטרילי מול עולם? אין טובה סטריליות באמנות.

צילום עליון: רונית שני, לונדון, 1974