בסוף שנת 1947 סבתו של מור אלנקווה השאירה את כל עולמה מאחור ועלתה על אוניית מעפילים לארץ ישראל עם בן זוגה, סבו של אלנקווה, אמה, ומזוודה ובתוכה מצלמה קטנה שהוסתרה לפני השילוח לאושוויץ. סבתו של אלנקווה, כמו רבים לפניה ואחריה, נתפסה על ידי הבריטים ונשלחה למחנה מעצר בקפריסין. במשך כשנתיים הייתה עצורה במחנה ולמרות שבילתה בו גם מספר חורפים, "מחנה קיץ" היה שמו. המחנה היה צמוד לחוף הים, מוקף גדרות ושומרים. סבתו הבריחה כימיקלים לתוך גבולות המחנה ובנתה חדר חושך קטנטן בתוך האוהל שלה, ותיעדה בהיחבא את החיים עצמם. בחלוף השנים הצילומים הוצגו ופורסמו וקיבלו הערכה וחשיבות היסטורית תיעודית, אך מור עדיין הרגיש שמשהו חסר. הוא הרהר בשם: "מחנה קיץ", ובקונוטציה שלו אל מול המציאות ההיסטורית של בני משפחתו. שנים הביט בתמונות ודמיין את האנשים בהם ואת את הסבים שלו במחנה קיץ גדול. בעזרת טכנולוגיית הבינה המלאכותית (AI) התחיל לייצר עולם שכזה, לא כדימוי חדש ומהונדס שאין לו כל שליטה בו, אלא על ידי שימוש בדימויים הקיימים, בסריקות של הנגטיבים השרוטים שפיתחה סבתא שלו באותו האוהל, והחל לראות בטכנולוגיה חדשה זו מעין אסיסטנט משוכלל. בעזרת עבודה משותפת של ניסויים, תיקונים ושילובים שונים דרך מילים ודימויים לאט לאט נוצר זיכרון ויזואלי חדש של העולם המקביל המדומיין – Summer Camp. מחנה קיץ המציע רגעי נחת על שפת הים, הפעם ללא הגדרות והשומרים ואימת המעצר. אלנקווה רצה שיהיה לניצולי שואה האלו, לסבא וסבתא שלו, כיף בים. סבתו של אלנקווה הסבה את האוהל שלה לחדר חושך בלב מחנה מעצר לפני קרוב ל-80 שנה, וכיום הוא הופך את חדר החושך שלה לאוהל קמפינג בים. בעוד שסבתו יצרה אסקפיזם דרך הצילום בשנות ה-40, הוא מאפשר לה סוג חדש של מציאות מקבילה בניסיון לייצר תיקון ולהחדיר נורמליות גם אם בצורה של זיכרון מושתל.
