כותרת הסדרה של יובל אצילי מעידה על כך שאיבד הרבה. כאח תאום, כהומוסקסואל, כגבר ללא ילדים. איבד לטובת הבחירה לחיות את חייו כאמן, איבד כבן שעזב את הכדורגל במשפחה שכדורגל במרכזה. איבד עבור שלושת אחיו, עבור שלומי התוכית. אך האובדן אצל אצילי אינו חוויה שלילית, אלא צוהר לחיפוש והבנה עצמית. במרבית הצילומים מופיעים אצילי, אחיו, אחייניו, אחייניותיו ואביו. בכל אחת מהעבודות בתערוכה – בין אם הוא עוסק במשפחה, בכדורגל, במודלים של גבריות ושל יופי, או בציפורים – אצילי פונה אל עצמו, ואל כל אחד מאיתנו. בסדרת הפורטרטים משפחתיים, סדרה בת 12 שנה, כמו גם בשאר עבודותיו, תהליך העבודה של אצילי טומן בחובו את עיקר משמעות היצירה. בתהליך הצפיה בעבודות אנו מבינים כי זכינו להיות עדים למסע בנפשו של האמן. מסע כנה ונאמן לעצמו, חף מהגנות והעמדות פנים. אם נביט בו היטב, אנו עלולים לגלות דבר מה נוסף על עצמנו.
