אוצרת: מיה ענר
בשנה האחרונה לחייו, במגוריו בדיור המוגן, צילמתי את אבא שלי. חמישים שנה לפני כן הוא צילם אותי. הוא לימד אותי כיצד לאחוז ביציבות במצלמה ואיך למסגר את הפריים. ואז הגיע תורי לצלם אותו. הוא התמסר, שמח להיות מצולם, להיות מושא, להיוותר חי ומונצח. הצילום הפך להיות חלק בלתי נפרד מהמפגשים שלנו. ככל שצילמתי אותו, ככל שחלפו החודשים, נדמה היה לי שאני יותר ויותר רואה אותו ואת מה שבינינו. לאחר מכן, בהתבוננות בתצלומים על מסך המחשב, פרטים שלא הבחנתי בהם קודם החלו להתגלות. ״רקוויאם״ מישיר מבט חומל ומכבד אל הכאב האנושי והבלתי נמנע שכרוך בזקנה, בפרידה מן החיים, אל מה שאנו נמנעים מלהביט בו.
